מספר רב של עולי רגל הגיעו לכנסייה הבנדיקטנית בטבחה בשבת ה-9 בנובמבר. למרות קשיי המלחמה וחוסר הוודאות לגבי העתיד, הנוצרים בגליל הם סימן לנוכחות נבואית, העומדת בפני מבחן, ומבטאת את התחושה האולטימטיבית של אותו ערך שבנדיקטוס הקדוש הפך למשענת חוקו : "יציבות". בדיוק כפי שהנזירים מבטיחים לעולם לא לנטוש את המקום שבו האדון קרא להם לחיות, סימן להשתרשותם במשיח ובכנסייה, גם הנוצרים של ארץ הקודש נאמנים לייעודם כחברים חיים בגוף המיסטי, בתוך הקשר קשה, זה שבו הם נולדו, שהוא זהה להקשר שבו גם ישוע נולד וחי. הארץ שבה דבר החיים הפך לבשר והקריב את עצמו כלחם בצוע על מזבח העולם. נאדר כרם נצרת בשבילי זה מקום מיוחד כי גדלנו כאן. הבכור שלי הוטבל בכנסייה הזו. כל המקום הזה מיוחד, במיוחד בימים מאוד קשים אלה, עם מה שקורה. חשוב מאוד לגרום לאנשים להבין שאנחנו כאן, אנחנו נטועים באזור ולא נמלטנו. הנוכחות שלנו כאן חשובה מאוד. שאדי דוויירי נצרת שמי שאדי דווירי מנצרת. אבא שלי הוא חליל. הוא הבנאי שבנה את הכנסייה הזו לפני 43 שנים בשנת 1979. מאותו רגע ועד היום אנו מגיעים לכאן כל שנה לחגוג את המיסה הזו. וזו כבר מסורת שכמו שאבי הביא אותנו לכאן, עכשיו אנחנו מביאים את הילדים שלנו. זה כיף להיות כאן, אנחנו אוהבים את המקום הזה,האווירה כאן יפה. הוטבלנו בכנסייה הזו, והטבלנו כאן את ילדינו. קטי דוויירי זה באמת אתגר להיות כאן בזמן הזה. אבל אני חושבת שהצורך האמתי היחיד שיש לנו הוא אמונה באלוהים. זו הסיבה שאנחנו שמחים להיות מסוגלים לחגוג את המיסה הזו. אנחנו מגיעים לכאן כל שנה, ונהיה כאן גם בשנה הבאה. האב ניקודמוס שנאבל, בנדקטיני אב מנזר תרדמת מרים במיוחד לנוצרים, אני רוצה לומר בצורה מאוד ברורה וגם קצת בצער, יש לי את הרושם הזה: העולם היהודי מגלה סולידריות עמוקה עם האחים והאחיות היהודים שחיים כאן. העולם המוסלמי עומד בסולידריות עם האחים והאחיות המוסלמים של הארץ הזו. למען האמת, מנקודת המבט שלי, העולם הנוצרי, שהוא הגדול והרחב מבין העולמות הללו, יכול היה לעשות קצת יותר. הייתי רוצה שתהיה יותר תחושת סולידריות ויותר אומץ, גם בלעלות לרגל לכאן. אני חייב לומר: בואו בבקשה. אפשר לעשות את העלייה לרגל, הנסיבות אולי לא נוחות, אבל הטיסות זמינות , ואתם יכולים להגיע לכאן. חליל דוויירי אדריכל כנסיית טבחה המקום הזה מרגיש כמו הבית שלי. בניתי את הכנסייה הזו ב-1979. זה לקח לי שלוש שנים, אבל אז נשארתי כאן עוד 44 שנים. ריבוי הלחם והדגים מספר על אלוהים שאוסף את עוני האדם והופך אותו לעקרון בלתי נדלה של שיתוף. ישוע מחולל מהפכה בהיגיון של שליטה ושל דיכוי, מקשיב לרעב לחיים הטורף עמים ומגיב בהקרבת עצמו בסעודת הקודש, שהיא סימן האהבה הנעלה והשלם ביותר. כיום הנוצרים של ארץ הקודש צריכים לראות את האהבה והסולידריות של אחיהם במשיח, הם צריכים לראות שהנוצרים לא מפחדים להגיע למקומות הקדושים. האב ניקודמוס שנאבל, בנדקטיני אב מנזר תרדמת מרים אולי אנחנו מרגישים חלשים בימים אלה. בלי אף אחד שיעזור לנו. אבל תראה את המצב שהבשורה מתארת לנו. 5000 אנשים רעבים, ללא משאבים. וישוע מוצא את הפתרון בילד שיש לו רק 5 ככרות לחם ושני דגים. מולו הוא אומר, קדימה, בואו נשתף. זה עבורי סימן לאהבה. לילד הזה אין כוח מלבד זה של אהבה. לעתים קרובות המחשבות הפוליטיות האלה, האנשים החזקים האלה של העולם עם הנשק שלהם, אפילו לא רואים את הכוח האמתי, זה של אלוהים ואהבתו, שבו אנו בוטחים, כוח הנתינה והסליחה. אני בטוח בוודאות והתקווה שלי, שישוע אתנו עכשיו, קשוב לרעב שלנו ולצמא שלנו לשלום.