בשנת 1219 הגיע פרנציסקוס הקדוש לעכו עם מסעי הצלב שיצאו מיבשת אירופה לכיוון המזרח התיכון, אך הוא הגיע ברוח של אהבה, סובלנות ושלום. הוא נפגש עם הסולטאן ששלט באותה תקופה, הסולטאן אל-קאמיל, שנתן לפרנציסקוס הקדוש רשות לבקר בארץ הקודש ובכנסיותיה הקיימות באותה תקופה, והוא הגיע לכאן, לירושלים, ואז יצא מירושלים לבית לחם, וחזר לביתו באסיזי. אבל הוא השאיר אחריו קבוצה קטנה של נזירים פרנציסקנים, האחים הקטנים, כדי להקים את הגרעין הראשון של הנוכחות הפרנציסקנית בארץ הקודש. הגרעין ההוא גדל, ומספרם בארץ הקודש גדל, ומכאן, מירושלים יצאו לכיוון ערים אחרות וגם למדינות אחרות, הם הגיעו גם לדמשק שבסוריה. בוא נצא ביחד מכאן, מירושלים לדמשק. חללי דמשק נסענו אחורה בזמן לשנת 1860, לעיר דמשק, שם היו שמונה נזירים, שחיו במנזר. הם שירתו במתן הוראה לתושבי האזור, מכל העדות, והעניקו סיוע רוחני לקהילות הקרובות למנזר. פתאום קמה נגדם תנועה של קנאה ושנאה דתית, והחלה תכנית הרדיפה. האב עמנואל רואיז, הממונה, שמע על כך, תחילה הוא פחד ודאג, אך למרות מבנה גופו החלש, הוא היה איש אמונה, אומץ ורוח אבהית עבור אחיו, הוא אסף את ילדיו והסביר להם את חומרת המצב. בשלב זה הודו האחים, השתתפו במיסה וקיבלו את לחם הקודש, כאילו התכוננו למסור את חייהם כעדות לישוע המשיח המושיע. כשהמלחמה נגד הנזירים פרצה, הם מצדם חסמו וחיזקו את שערי המנזר, מתוך אמונה שהחומות הגבוהות של המנזר וחוזק השערים יגנו עליהם עד שיגיעו עזרה ושלום. עם זאת, אדם אחד הצליח לקפוץ מעל החומות, להיכנס למנזר ולפתוח את הדלתות הסגורות בפני העריצים. העדר התפזר וכל נזיר רץ לכיוון אחר כדי להגן על עצמו מפני זעם הרודפים, בעוד שהממונה הלך לכנסייה התקדם למשכן, ורוקן אותו מגוף המשיח השמור בו, כדי שלא יחלל אתו איש. ואז הפושעים הפתיעו אותו וביקשו ממנו באיומים לכפור ולשנות את אמונתו בישוע המשיח או להיהרג על המזבח ההוא. הוא דחה את כל הרעיונות שלהם, הוא סירב להתכחש לישוע המשיח ואת אמונתו בו, אז העריצים הניחו את ראשו על המזבח וכרתו אותו, והפרידו אותו מצווארו וגופו הטהור בחרב. כך, הנזירים הראשונים של המנזר נהרגו. הרוצחים הציתו אש בתוך המנזר. כששני נזירים הבחינו בכך, הם רצו לכיוון מגדל הפעמונים: פרנצ'סקו וחואן, שצלצלו בפעמונים, ביקשו עזרה, אך בה בעת היללו את הולדתו של קדוש בגן עדן. אך המתנקשים הפתיעו אותם והכו את פרנצסקו למוות, והשליכו אותו מראש מגדל הפעמונים והוא נהרג במקום, בעוד חואן הושלך גם הוא לחצר המנזר, אך הוא לא מת ונשאר שעות רבות סובל מכאב , עד שאחד הפושעים הפתיע אותו והרג אותו בחרבו. האח ניקולאוס יצא לרחוב וניסה להימלט, ניסה להזעיק עזרה, אך גם הוא נהרג ונרצח מירי אקדח. בעיצומם של אירועים אלו, שני תלמידי בית הספר נכנסו למנזר, בניסיון להבין מה קורה. האח פדרו ראה אותם, מודאגים מתגובת הפושעים, וניסה להסתיר את הנערים; בעודו עשה זאת, הרודפים תפסו אותו והתעקשו, תוך איום, שישנה את אמונתו ויכחיש את ישוע המשיח ואת ישועתו דרכו, הוא סירב בעקשנות, השתטח ונשא את עיניו לשמים וביקש מאלוהים כוח, איתנות וברכה בזמן שנרצח כמרטיר על ידי הרוצחים. האח ניקונורה נמלט בבהלה ובפחד, אך הפושעים לכדו אותו ואיימו עליו לוותר על אמונתו, אך הוא סירב, אז הם הרגו אותו, תוך שהם תוקעים פגיון בלבו הטהור והאוהב. אחד הנזירים, אנג'לו ברטו, הצליח להגיע לביתו של שכן וניסה למצוא בו מחסה, ועשה זאת עד שהמתנקשים ידעו היכן הוא נמצא. הם תפסו אותו ותקפו אותו בגרזנים, כך שגם הוא נהרג כמרטיר, שמסרב לוותר על אמונתו בישוע המשיח. מספר ימים לאחר האירועים הללו חיפש אחד הנוצרים באזור, פרנסיס נדים, אחר נזיר שעקבותיו אבדו מאז תחילת הרדיפות, האח כרמלו, ולמרבה הצער מצא את גופתו נטושה ברחוב, הוא העביר את גופתו והניח אותה במרתף המנזר עם שאר אחיו המתים. הרדיפה לא הייתה רק לדתיים, אלא גם לשלושה אחים מהכנסייה המארונית, שפקדו את המנזר הפרנציסקני בדמשק, פרנסיס, מועטי ורפאל, שגם הם נהרגו בחרב ונרצחו כמרטירים בגלל שסירבו להתכחש לישוע המשיח המושיע, והם נשארו איתנים באהבה ובאמונה, והקריבו את חייהם כקורבן טהור בידי הרוצחים. כולם הקריבו את חייהם, נזירים וחילונים, כעדות חיה שהאמונה בישוע המשיח, המושיע, מבוססת על הדוגמה של האופן שבו הוא עצמו אהב אותנו והקריב את עצמו למעננו ולמען גאולתנו. "אָבִי, אִם תִּרְצֶה, הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת. אַךְ אַל יְהֵא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ , זה מה שישוע המשיח אמר כאן בירושלים כאן בגן גת שמנים. חזרנו מדמשק לירושלים היכן שהתחלנו. שמענו וראינו את סיפורם של המרטירים של דמשק, הן סיפורם של האחים והן סיפורם של החילונים, שהקריבו את נפשם ודמם כעדות לאהבת ה'. הם הקריבו את חייהם ואת דמם כעדות על אהבה ברורה לישוע המשיח, מדוע? נשאלת השאלה: למה הם עשו את זה? הם יכלו לברוח, הם יכלו לשנות את גורל חייהם, אבל לא, כי רצון ה' היה חשוב להם יותר מכל רצון אנושי, אפילו שלהם. הם סירבו להתכחש לישוע המשיח, שהציל אותם בדמו על הצלב, ורצו להיות עדים לאמונה באותו רגע, ובאתגרים שחוו בדמשק. אחים ואחיות יקרים, האתגרים קיימים, הקשיים אינסופיים, אך מה עלינו לעשות מול האתגרים הללו? עלינו ללכת בעקבות הקדושים, עלינו להיות איתנים, עלינו לעמוד בעיניים מורמות לשמיים ולבקש את רצון האל ולא את רצוננו, כפי שעשה ישוע המשיח כאן בגן גת שמנים. העדות באמונתנו הנוצרית היא עדות האמת לאמת, והאמת היא ישוע המשיח; אז מדוע עלינו להתעכב במתן עדות לאמת? אני עדיין אומר שהאתגרים לא מסתיימים, הקשיים קיימים ויישארו, אנחנו נקראים ללכת אחרי קדושי דמשק, ופרנציסקוס הקדוש, שהלכו בעקבות ישוע המשיח ואמרו: ייעשה רצונך, אדוני. אז ייעשה רצונך, אמן.