" גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים, וּלְחָיַי לְמֹרְטִים; פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי, מִכְּלִמּוֹת וָרֹק ". (ישעיהו 50:6). כנסיית ההלקאה מנציחה את המקום שבו, על פי המסורת, הולקה ישוע. כאן במאה השתים-עשרה בנו הצלבנים כנסייה, לאחר שנפלה לידיים מוסלמיות, הוסבה לרפת, ולאחר מכן לבית-בד. משמורת ארץ הקודש קיבלה בחזרה את המקום בשנת 1838 הודות לתרומה מהדוכס מקסימיליאן מבוואריה ופתחה אותו מחדש לפולחן. בשנת 1929 שופצה הכנסייה בצורה מפוארת על ידי האדריכל ברלוצי. מדי יום, עולי רגל מכל העולם מתחילים כאן את דרך הצלב. השבוע החלו מכנסייה זו העליות לרגל הפרנציסקאנית בתקופת התענית. את סעודת האדון ניהל האב ג'וזפה גאבוריני, ראש כנסיית מנזר ההלקאה, בהשתתפות נזירי המשמורת, ובנוכחות נזירים, נזירות ועולי רגל רבים. האב אלסנדרו קוניליו התייחס בדרשתו לאירועים שהתרחשו במקום הזה ואמר כי : "אנו מתבוננים במשרת המתמודד עם התנגדות כואבת מצד אויבים לא מוגדרים, וסובל מדחייתו של האדם שבאופן טבעי היה צריך לאהוב ולחפש את אלוהים." האב אלסנדרו קוניליו, פרנציסקני מרצה במכון הפרנציסקני לחקר המקרא - ירושלים מחלוקת מתפתחת בהיסטוריה האנושית מול האל הזה שלא מפסיק להראות את אהבתו גם כשהאדם מפגין דחייה מסוג זה. דחייה מעורפלת, אבל אולי נוכל לנסות להסביר זאת בדרך כלשהי כניסיון של האדם להגיע לעצמאות מאלוהים. לאדם ניתן חופש נברא גדול, כלומר, זוהי חופש שמסתיים. כאשר האדם מנסה להעניק לחירותו ממד אינסופי אך מחוץ לאלוהים, מחוץ לתכניתו, הוא רואה באלוהים יריב, וזה, אולי, ביטוי של דחייה כלפי אלוהים. אבל בן האלוהים שהגיע מאלוהים, כאנוש, היה מסוגל לשקם את השותפות הזו שהאדם שבר. ישוע עצמו, תמיד התבודד במקום לא רחוק מירושלים, בביתניא, בית חבריו הקרובים: מרתה, מרים ואלעזר. ביתאניה הייתה היעד של אחת העליות לרגל האחרונות של התענית, כאשר הנזירים כאן חגגו שתי סעודות אדון : האחת בקברו של אלעזר ב-6:30 בבוקר והשנייה בכנסייה. אחר כך נמשכה העלייה לרגל בבוקר לפסגת הר הזיתים: לכנסיית העלייה לשמיים ולכנסיית אבינו שבשמיים .